הי, מה נשמע!

בסדר גמור. מה שלומך?

מצוין!

מתכונן כבר לתערוכת סוף השנה?

ברור… הפתיחה ב-13 ביולי בשעה 20:00. זה ממש עוד שנייה וחצי…

לגמרי.

אבל רגע לפני פתיחת התערוכה יש את פרויקטי הגמר, ואת ההגשות. והנה, בשבוע שעבר הודעת לסטודנטים שנה ד׳ שפורמט ההגשות המקובל של פרויקטי הגמר שהם הכירו עד עכשיו, לא יתקיים השנה. מה קרה פתאום? (אני מניח כמובן שזה לא קרה ״פתאום״)

בהחלט לא פתאום. ביקורת אורחים חיצוניים היא אקט הסיום המקובל מזה עשרות שנים במחלקות העיצוב.

כבר הרבה זמן אני מרגיש שצריך לרענן ולחדש את הפורמט הזה, הארוך, האנכרוניסטי, ולעיתים רבות הלא מדוייק ומעיק ומאוד מתמשך שלא לצורך. מבחינתי: גמרנו עם זה ומהמון סיבות

מה לא מדוייק בו?

מה שאגיד כאן – לא יחדש: לא לך, לא לראשי המחלקות, לא לבוגרים ולא למבקרים החיצוניים עצמם. בחלק מהמקרים הביקורות מאירות ומדוייקות, אולם בחלק מהמקרים הן אינן מצליחות לשקף, להקיף ולהכיל את המכלול של הפרויקט המוגש, ולרדת לעומקו ולעומק התהליך שהסטודנט עבר. ההתייחסות תהיה כמובן רק לתוצאה, והתהליך חשוב, לעיתים אפילו יותר. נתקלתי ביותר מידי פעמים שבהן נעשה עוול גדול לעבודה מצויינת ומושקעת, ולעיתים קורה גם ההיפך, עבודה בינונית בעליל שזוכה לציון לשבח

האם זה לא נכון גם להגשות אחרות אם כך? ברור שההקף של פרויקטי גמר גדול יותר אבל יש לא מעט קורסים שגם בהם יש השקעה עצומה וגם שם הפורמט הזה עדיין קיים. וזה עוד לפני שדבר על האלטרנטיבה/ות

אין להשוות את דין פרויקט הגמר לפרויקט רגיל. זוהי גולת הכותרת של ארבע שנות לימוד. אין להשוות ביקורת מפי המרצים שליוו אותך בדרך לאורח חולף. אבל אני מוכרח להדגיש בבולד משהו מאוד מאוד חשוב: אני לא מוצא שום סיבה הגיונית שסטודנטים יעמדו רועדים מפחד מפני מבקר אימתני כזה או אחר, יגיעו לדמעות של תיסכול ולעיתים להתמוטטות בעקבות ביקורת קטלנית, וכל זה למרות שהעבודה שלהם זכתה לכל הדרך והתהליך לגיבוי וליווי מצוות המרצים של המוסד.

לא יתכן שדעתו של אורח או שניים תחרוץ גורל של עבודה בת חצי שנה או שנה, ואני עושה למשפט האחרון בולד בלב!

ויש לי עוד טיעון ששוה לתת עליו את הדעת: חשוב להבין שהפרוייקט המוגש בזמן התערוכה אצלנו, כבר אינו של סטודנט. אלא של בוגר. מעצב. קולגה וחבר.

ובעיני זה אינו ראוי ואינו נכון שיקבל ״ביקורת״ על עבודת עיצוב שמוצגת בתערוכה. שהרי, אם העבודה הגיעה לתצוגה בתערוכה, הרי שהיא עומדת בסטנדרטים הגבוהים ביותר שהעיצוב יכול לבקש לעצמו. ובזה דיינו.

כמו שאתה מבין הצטבר אצלי…

מבין, בטח שמבין… אני הכי בעד להטיל ספק בפורמטים קיימים, במיוחד בכל מה שקשור לפרויקטי גמר ותערוכות בוגרים כמו שאתה יודע. אבל, מצד אחד אתה צודק לגמרי, ומצד שני – אם נשתמש לרגע בקלישאת החיים האמיתיים שמחוץ לאקדמיה – זה מה שיקרה. אתה עושה משהו, האנשים והמעצבים שמסביבך תומכים, ואז בא הלקוח ואומר שזה לא טוב (ואני לא מדבר על הטון של הביקורת, אלא על המהות)

אתה צודק, אבל זה לא המקרה. אנחנו לא נותני שירות כשאנו עושים פרויקט גמר: אנחנו יצרני תוכן. אכן, לאורך השנים יש לנו הרבה פרוייקטים סמסטריאליים שאופיים לקוח-מעצב, ואז ביקורת שכזו, שיכולה להיות קטלנית ולא נעימה – חיונית. אולם בפרויקטי הגמר פרויקטים מסוג זה מעטים מאוד, ואני שמח על כך. אני מעדיף דיאלוג על הפרויקט, התהליך ותוצאותיו, יותר מאשר ביקורת

אז מה כן יקרה? ואיך ייקבע הציון?

בוא נעזוב את הציון. זה עניין פתיר, ובינינו, הכי פחות מעניין שנדבר עליו. אבל אכן שוחחנו על מה לא, והגיע לדבר על מה כן

עוזב…

אז מה יהיה במקום? במקום זה הזמנו 30 אורחים להגיע לאירוע קצר, מרתק ומעניין שמתחיל בשעות הצהריים המאוחרות. האורחים יגיעו להקשיב לסדרה רצופה של פרזנטציות קצרצרות ומדוייקות של כל פרויקטי הגמר שלנו, ובסיום ולקראת שקיעה, נעלה לגג היפה שלנו שאתה מכיר היטב לארוע קוקטייל ואוכל משובח, טעים ואיכותי.

לאחר מכן, ובאופן חופשי, יתפזרו האורחים בתערוכה למפגשים חופשיים ושיחה לא מתווכת עם הבוגרים שלנו – שיחה חברית על הפרויקט שלהם, התהליך שעברו והחיים בכלל… שיחה בגובה עיניים בין מעצב בוגר לקולגה מקצועית על הכל: דברים טובים ופחות על הסיבות, המניעים וההחלטות

מי הם 30 האורחים? ומי יצפה בנוסף אליהם בפרזנטציות?

את המהלך הזה שהוא ראשון מסוגו נעשה השנה מול אנשי מקצוע. בחרנו בבוגרים של ויצו מ-25 השנים האחרונות, מכאלה שסיימו לפני שנים רבות והגיעו לעשייה מוכרת ומכובדת ועד כאלה שסיימו לפני שנה ושנתיים. כולם אנשי ויצו שנראה היה לנו נכון להתחיל את המהלך איתם (והם ממש ממש שמחו על ההזמנה והמהלך!).

בעתיד נשמח להזמין אורחים רבים שהם לא רק בוגרי מוסדות אחרים, אלא גם מדיסציפלינות שונות לחלוטין. זה יהיה לנו לכבוד לארח אותם ושהם יהיו הראשונים להיחשף לעבודות שלנו, ואני מקווה שהם ישמחו וירצו לבוא ולראות. תחשוב: ערב קצר, עבודות מדהימות בפרזנטציות קצרצרות, קוקטייל, אוכל משובח ושיחה – מה יכול להיות רע?…

חשוב לנו שאקורד הסיום יהיה תערוכה מדהימה וארוע סיום מיוחד ואישי

איך הגיבו הסטודנטים לבשורה?

תחשוב לרגע איזה אקורד סיום מרגש, אינטיליגנטי, נעים, מרתק (טעים ומלא אלכוהול) ואלגנטי הם מקבלים, במקום את התופת המלחיצה, הארוכה ולעיתים שוברת הלב הזו של ביקורות חיצוניות.. איך ניראה לך שהם הגיבו…

אז בוא נדבר עוד רגע על הדבר עצמו: פרויקט הגמר. מה איתו? הוא עדיין רלוונטי לדעתך? כי הרי חלק גדול מכל הלחץ והמתח והתופת נובע מהמפלצת הזו שנקראת פרויקט גמר

אני גם חושב שיש כאן בעיה והשנה ניסינו להגיב לכך – גם כאן עשינו שינויים. הוא אכן נקרא פרויקט גמר, אבל כחלק ממבנה חדש של תוכנית לימודים בשנה ג+ד שבה הסטודנט בונה לעצמו את תוכנית הלימודים בצורה מודולרית ומוטעמת לנטיותיו, אנו נאפשר פרוייקט גמר אישי ״רגיל״, פרוייקט גמר זוגי, פרוייקט גמר עם מישהו מאקדמיה או מוסד אחר, פרויקט שנמשך על פני שנה, שני פרויקטי גמר שקורים במקביל במקום אחד, פרויקט מול חברה מסחרית ועוד.

כבר השנה יש לנו מספר מקרים מיוחדים כאלה. יש משהו שמסיט את המשקל והלחץ לאפיקים אחרים כשניגשים בצורה כזו לפרויקט, ואני מקווה שצל המפלצת יוסר מעל הפרויקט הבעייתי הזה

הו! ואת זה אתה שומר לסוף??? זרוק איזו עצם, דוגמה לפרויקט כזה שנראה השנה? כי את עניין פרויקט הגמר הזוגי או שני פרויקטי גמר במקביל אני זוכר

חחח… כשאתה בתוך זה אתה פשוט עושה/משנה/מאפשר ודברים קורים. אקדמיה זו חיה דינמית ומשתנה תמידית.

אבל בבקשה: הבוגרת קארין קומקוב, לדוגמה, עושה פרויקט גמר יחד עם טל קנפו (דוקטורנטית מהטכניון). הן המציאו מכשיר המאפשר לחולי ניוון שרירים לצייר בעזרת תנועת האישונים. הן שותפות מלאות לפרויקט הגמר ומציגות אותו יחד (וגם זכו איתו במקום שלישי בתחרות כלל ארצית, דרך אגב). ויש עוד מקרים כאלה. הפרויקט עובד, פרוטוטייפינג מלא, לא הדמייה. מי שרוצה מוזמן לבוא לתערוכה ב-13 ביולי לצייר עם העיניים

תזכיר לי רגע כמה זמן אתה כבר ראש מחלקה? שנתיים?

כמעט… עכשיו אסיים את השנה השלישית

וואלה. איך שהזמן עובר.

אז בהקשר הזה, שאלה אחרונה: אני מניח שחלק מהרעיונות שאתה מיישם עכשיו היו לך בראש לפני שהפכת להיות ראש מחלקה, ואני תוהה איזה שינוי – אם בכלל – הם עברו, מהרגע שקיבלת את התפקיד והבנת שלא תמיד אפשר לעשות כל מה שרוצים, שלמערכת יש את ההגיון שלה וכן הלאה. אמנם היית מעורב בעניינים גם קודם לכן, ובכל זאת, זה לא אותו דבר

אתה צודק, אבל ההנהלה של ויצו נותנת רוח גבית לחלומות שלנו, ורוח גבית זה לא רק דחיפה מאחור אלא משהו שעוטף אותך מסביב ונותן לך ביטחון ויציבות. יש לי שותפה מדהימה לרעיונות ולהמצאות, פרופ׳ טרי שרויאר, ויש לי מרצים עם ראש פתוח שרוצים ועושים ודוחפים וממציאים. אני מרגיש כאילו אנחנו מתנהלים כקבוצת בריינסטורם תמידית שממציאה ומפתחת מתוך אהבה אדירה למחלקה.

ולגבי הסטודנטים – גם הם עושים ופועלים וממציאים, ואני נותן להם יותר ויותר אוטונומיה ומאפשר להם להחליט החלטות ולהשפיע על מהלך העניינים במחלקה. לסטודנטים שלנו יש גלריה מחלקתית בניהולם ואוצרותם, פייסבוק ואינסטגרם מחלקתי בניהולם ואוצרותם, הם מנהלים את רוב היום הפתוח שלנו ואת תכניו, הם פוגשים ומשוחחים עם המועמדים. הם יושבים בועדות הקבלה ובבחינות. הם משפיעים רבות על ההחלטות שלי ועוזרים למחלקה להתקדם. הם לא רק לומדים אצלנו, הם ממציאים אותנו בכל פעם מחדש

מעניין, וזה לגמרי מתקשר למה שכתבת מקודם – בוגר. מעצב. קולגה. חבר

נכון נכון

אבל אני לא בטוח מה אני חושב על זה, למרות שזה מוצא חן בעיניי שאין לי משהו חד משמעי להגיד על זה, אבל נראה לי שזה כבר נושא גדול לשיחה אחרת

אגב, גם שבוע האיור יהיה השנה הבמה הבלעדית של הסטודנטים ושל האורחים שלהם… הנושא שבחרנו הוא ״חוברת צביעה״: דנה שמיר הגתה את הרעיון הזה ומובילה את קבוצת הסטודנטים להכין חוברות צביעה ע נ ק י ו ת שבהן יוכלו האורחים לצייר ולשנות את התערוכה למעשה. חוברות הצביעה הן חוברות צביעה למבוגרים כמובן, כך שהורים עם ילדים קטנים – ראו הוזהרתם… כ-100 עבודות עצומות על הקירות עם טושים צבעוניים עבור הקהל לנסות את כוחו

מגניב! אז בכלל יש למה לצפות, ונתראה בתערוכה

The post לא סטודנט: בוגר, מעצב, קולגה וחבר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מימין: ירום ורדימון, תערוכות סוף שנה בצלאל, 1979. משמאל: דקל בוברוב, 2016

מעטים המעצבים בעלי קריירה ארוכת שנים שחצו את גיל 70, ושתרומתם לשדה העיצוב נותרה חיונית ורלוונטית מתמיד, לא רק במחוזותינו אלא גם מעבר לים. פרופסור ירום ורדימון הוא אחד מיחידי הסגולה הללו. במשך שישה עשורים ורדימון פועל כמעצב רב־תחומי, כאוצר, כמרצה וכמחנך לעיצוב. הוא כיהן, בין היתר, כראש המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל וכנשיא אגודת המעצבים הגרפיים בישראל, וכבר למעלה מעשור הוא נושא במשרת דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר. ורדימון זכה להכרה בין־לאומית יוצאת דופן הודות לשפת העיצוב המקורית שיצר, ובשנת 2007 הוענק לו תואר חתן פרס ישראל בתחום העיצוב.

עבודותיו של ורדימון ניחנות בשפת עיצוב מינימליסטית וקונספטואלית ייחודית, שמאופיינת בשימוש חוזר ונשנה בצבעי יסוד ובצורות גאומטריות בסיסיות, בהשראת הבאוהאוס והמודרניזם, ובדיאלוג מתמיד עם תמורות סגנוניות בעולם העיצוב. בתפיסה האסתטית שלו יש נימה של רעננות, אופטימיות, משחקיות והומור, המביעים אנושיות ואמפתיה. מיומנותו בתמצות קונפליקטים חברתיים, פוליטיים ואתניים – וניסוחם באופן חזותי – הפכה את עבודותיו למראה מדויקת של המציאות הישראלית.

ירום ורדימון, כסא הקואליציה, 2016

התערוכה – המתקיימת ביוזמת מכללת שנקר ומכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – מוקירה את פועלו העשיר ורב ההשפעה של ורדימון באמצעות חגיגת יצירה בהשתתפותם של מיטב האמנים, המאיירים והמעצבים בארץ. אוצרי התערוכה, איציק רנרט ויובל סער, הזמינו כ־30 יוצרים וביקשו מהם להגיב, להעניק פרשנות או להציע קריאה מחודשת לאחת מעבודותיו של ורדימון. חלק מהעבודות החדשות פועלות בשדה התקשורת החזותית, ואחרות מגיעות מתחומים אחרים של עיצוב ומאמנות. רבים מהיוצרים – קולגות וסטודנטים של ורדימון בעבר ובהווה – הביעו את הערכתם אליו ביצירת עבודה המעוררת לחיים את הדיאלוג שלהם עמו, שבעבור חלקם החל כבר בתקופת לימודיהם וממשיך להיות נוכח ביצירתם. ורדימון, שבמקביל להיותו איש אקדמיה הוא גם מעצב פעיל, יצר עבודות חדשות במיוחד לתערוכה, המוצגות לצד כרזות שעיצב בשנים האחרונות.

כך, התערוכה מהווה המשך לקריירה המפוארת של ורדימון בשדה העיצוב המקומי והבין־לאומי, שבמהלכה עבד מול גופים מסחריים, פרטיים וציבוריים, ועסק בתחומי עיצוב מגוונים – העיקרי שבהם עיצוב גרפי – החל מעיצוב למוסדות תרבות, הוצאות ספרים ומוסדות להשכלה גבוהה, כגון בצלאל ושנקר, וכלה בבניית מותגים ועיצוב לפרסום. גוף עבודותיו כולל סמלילים איקוניים ציבוריים ולאומיים, כרזות פוליטיות וחברתיות (כרזת ״שמאל ימין בום״ בכניסה לרייכסטאג בברלין), כרזות לאירועי תרבות (פסטיבל ישראל), עיצוב תדמיות (האוניברסיטה הפתוחה, עלית ובנק המזרחי) ושילוב תקשורת חזותית במיתוג אדריכלות ציבורית (המרכז הרפואי הדסה, מרכז רבין ומתחם יד ושם). ורדימון השתתף באין־ספור תערוכות בארץ ובעולם, ועבודותיו נמצאות כיום באוספים חשובים, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מרכז פומפידו בפריז ומוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

ורדימון הוביל וקידם את תהליך האקדמיזציה של מקצועות העיצוב בישראל, ובין השאר ייסד את תכנית התואר השני לעיצוב בשנקר. כמרצה במוסדות אקדמיים בישראל וכן באירופה ובארצות הברית, השפיע ורדימון על דורות של מעצבים, מרצים וסטודנטים. בכישרונו הנדיר ובמנהיגותו מעוררת ההשראה, הנחיל ורדימון הבנה עמוקה באשר לערכיו של מעצב לעתיד: דבקות במטרה, חקר האמת וביסוסה, יצירתיות, מקוריות, גישה ערכית ומוסרית, והבנה עמוקה של המתח התמידי בין פונקציונליות לביטוי אישי ולחזון אמנותי.

רשימת המשתתפים המלאה (לפי סדר ה-א״ב): לארי אברמסון, נוי אלון, זאב אנגלמאיר, דקל בוברוב, דרורית ברזילי, נדב ברקן, יואב גתי, אדה ורדימון, מושון זר־אביב, צבי טולקובסקי, עזרי טרזי, רותו מודן, אורי סאמט, מיכל סהר, שרון פוליאקין, ירמי פינקוס, קובי פרנקו, מירב פרץ, קובי פרץ, יעקב קאופמן, אברהם קורנפלד, ורד קמינסקי, דן ריזינגר, איציק רנרט, דגנית שטרן־שוקן, טרי שרויאר, דניאלה שריה

פתיחה: 12.1; נעילה: 2.2
שנקר, גלריה לורבר, רח׳ ידע עם 8, רמת גן

The post נאמן למקור appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט ״אלם העתיד״ במוצג בבית הנסן כחלק משבוע העיצוב ירושלים, כולל עבודות של סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, נוצרו במסגרת סדנת טיפוגרפיה ללא מחשב וקורס ארט־דיירקשן ומושן בהנחיית פרופ׳ טרי שרויאר, מיכל צדרבאום, אסי צירלין וראש המחלקה ירון שין. הפרויקט עוסק בגוף האות, המילה והמושג כאלמנט מחבר; מארג של עבודות העוסקות בתצורה, בעיצוב, בעיבוד של המילה ומשמעותה, בניסיון לטשטש את המבדל, ובחיפוש אחר הדומה. זהו פרויקט על גשרים אפשריים, על סימנים, ומילים שיצוק בהן תוכן החוצה תרבות וזמן ובכך הופך לקרקע של המשותף, המאחה והמנחם.

אביב אמסלם

גל שניאור

הסטודנטים התמודדו עם מילים ומושגים שהיוו בעבר יסודות לתרבות שלמה, שכיום הן מילים זולות, קלות לשליפה בשעת הצורך, משופשפות, מכובסות, הנטמעות בקלות בשטף החיים הדיגיטליים. הם הגיבו למושגים הללו באמצעי מחקר ויזואלי ועיצוב, וניסו לספר את סיפורן של המילים והמושגים הנבחרים. כל סטודנט הגיב למילה או מושג שנבחר באופן אקראי עבורו, באמצעי מחקר ויזואלי. זהו ניסיון לספר את סיפורן של המילים והמושגים הנבחרים: מיתוס, תעודת זהות, חיטה, תופעה ועוד, המהוות חלק קטן מארסנל המילים והמושגים שאיתם עבדו הסטודנטים.

עוד מוצג בתערוכה פרויקט ״תעודת זהות 2018״, שיתוף פעולה בין המחלקה ל־school of form בפולין. במסגרת פרויקט העוסק בחגיגות 70 שנה לעצמאות מדינת ישראל ו־100 שנה לעצמאות פולין, בחרו סטודנטים פרט מתעודות הזהות האישיות שלהם ופיתחו נרטיב סביב הפרט הזה. הנרטיב הפך לסדרה של סרטונים
שמציגים את גישותיהם האישיות, הפוליטיות המגדריות והחברתיות של הסטודנטים הישראלים והפולנים לנושא תעודת הזהות.

צחי קנדל

נופר גרד

עפרי פורטיס

The post אלם העתיד בשבוע העיצוב ירושלים 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט גמר: צמד מילים שנורא חששתי מהן במהלך התואר. לא ידעתי לקראת מה אני הולך, היה לי ברור שזו איזו נקודת ציון שכל סטודנט לעיצוב מגיע אליה באיזשהו שלב, ושהנקודה הזו אמורה להוות איזשהו רגע שיא של ארבע שנות לימוד באקדמיה לעיצוב, שמתנקזות לתותח קונפטי אחד שמישהו יורה ואז זה קורה.

מתוך המחשבה הבומבסטית הזו יצאתי לתהליך כשהרצון שלי הוא להביא את הבשורה לשדה העיצוב הישראלי. לאחר חודש של מחקר וניסיון לגבש נושא לפרויקט הגמר – בעזרתם של מנחי הפרויקט, פרופ׳ טרי שרויאר ואבירם בן שושן – השלמתי עם העובדה שלא אשנה את העולם באמצעות עיצוב. אבל כן אצליח ליצור משהו אישי שלי שיש לו אמירה.

אני חושב שהקושי שלי נבע מהתחושה שהיה קיים אצלי צורך לייצר פרויקט שתהיה לו השפעה חברתית רחבה, ובמשך החודש הראשון של ההנחיה לא הצלחתי לצאת מהחשיבה הזאת, שאני לא באמת נבחן על אמירה חברתית אלא על אופן הביטוי הוויזואלי שבו אני אמור לנקוט.

בתוך כל זה  תוסיפו את המגיפה – כן, זאת שהשביתה אותנו – ותקבלו אתגר חדש שלא נראה שמישהו התמודד איתו לפנינו. מפגשי ההנחיה הפכו למפגשים מקוונים שהרגישו טבעיים: על פניו יש משהו אידיאלי במגיפה שדורשת ממך להסתגר בבית ולהתחפר בפרויקט האחרון של התואר שלך. ואמנם, הזמן הביתי עשה את שלו ואילץ אותי להסתכל פנימה, לקבל החלטה ולהיצמד אליה.

מה הופך גבר לגבר?

אחרי חודש בתוך התהליך של ההנחיה, נולד הנושא: משבר הגבריות החדשה. מה הופך גבר לגבר? הייתה השאלה שהתחלתי איתה. ככל שהתחלתי להתעמק ולקרוא, הדברים התחילו להתבהר לי: הבנתי ששדה המחקר שלי הוא מגדר, ואם להיות ספציפי, זה כנראה יהיה בלוג מגזיני שמיועד לגברים.

לאחר חודשיים הייתי כבר בתוך תהליך העיצוב. זה מדהים איך בתקופת הזמן הזו כל כך הרבה השתנה, כי חוץ מפרויקט הגמר החיים האישיים נמשכים, וזו אולי גם הפעם הראשונה שדברים שקורים סביבי וקשורים אלי משתלבים בתוך תהליך העבודה הלימודי. פתאום הצלחתי להבין מאיפה בכלל הטריגר להתעסק בבלוג שמתעסק בגבריות חדשה, גבריות מודרנית.

עברתי פרידה (עם או בלי קשר) והספקתי גם לצאת מהארון ממרום שנותיי בפני אבא שלי, שהיחסים איתו תמיד היו מתוחים. הרבה שעות של התבוננות פנימה בחסות הקורונה אילצו אותי להתעמת עם הרבה שדים פנימיים, ובין כל הקולות הרבים היה איזשהו קול שהכריח אותי לא לחשוב על כלום ולעבוד על אוטומט בפרויקט האחרון של התואר שלי. ובתקווה כשאסיים, אוכל סוף סוף להתפנות ולהתעסק בדברים שקרו.

כגבר, תמיד התחנכתי על הצורך להדחיק ולא לשתף, כי זה פשוט ״לא גברי״ לדבר על אהבה או על היחסים עם אבא. כך נולד שמשון, בלוג על גבריות ישראלית מודרנית, המרכז לתוכו נושאים שגברים פחות מדברים עליהם

כגבר, תמיד התחנכתי על הצורך להדחיק ולא לשתף, לעצור פנימה את כל הרגשות, כי זה פשוט ״לא גברי״ לדבר על אהבה או על היחסים עם אבא. כך נולד שמשון, בלוג על גבריות ישראלית מודרנית, המרכז לתוכו תכנים הנוגעים לנושאים שגברים פחות מדברים עליהם.

מצאתי מאמר מעולה שכתב רועי סמנה שמצטט את הספר ״אילו גברים יכלו לדבר״ של אלון גרטש. הספר הגדיר את שבעת הפרמטרים שמאפיינים את ״הגבר הישן״, והם הפכו להיות הקווים המנחים שלי בעיצוב: בושה, תוקפנות, הרס עצמי, פחד מנשיות, התעסקות עצמית, ריחוק רגשי ואיך לא… התנהגות מינית בעייתית.

זה היה מעניין לראות איך פתאום יש הלימה בין התוכן לבין המסר. בהצעתה של טרי, שבעת הפרמטרים הפכו להיות המוטיב המרכזי שאמור להוביל את הקורא בניווט באתר: איזה סוג של גבריות אתה? האם אתה גבריות מתביישת? האם אתה גבריות הרסנית? כשהמטרה בסיווג הזה היא הניסיון להתאים את התוכן בצורה רלוונטית לקורא.

שבעת הפרמטרים הפכו להיות המוטיב המרכזי שאמור להוביל את הקורא בניווט באתר: איזה סוג של גבריות אתה? האם אתה גבריות מתביישת? האם אתה גבריות הרסנית? כשהמטרה בסיווג הזה היא הניסיון להתאים את התוכן בצורה רלוונטית לקורא

לא חשבתי שאסכם את הנקודה הזו של הלימודים דרך עיצוב של בלוג והנה אני כאן, נובר בתוך עולם הגבריות, מנסה להגיד שיש יותר מדרך אחת להיות גבר ולהתנהג כמו גבר, ושהמנעד רחב הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לדמיין אולי. 

לעצב מתוך נקודת מבט גברית

כשביקרתי בעבר בתערוכות בוגרים, תמיד נרתעתי מפרויקטים של עיצוב ממשקים. מבחינה ויזואלית יש משהו פחות מושך בלהתסכל על עיצוב של ממשק דרך עיניים של מסך; זה לא מוחשי כמו ספר. מהניסיון של הלימודים שלי בוויצו, נורא ברור איך מלמדים יצירת מיתוג, בימוי של סרטון או גריד של טיפוגרפיה, בעוד שבכל הקשור לתחום הדיגיטל, שמתפתח כל הזמן, יש קושי להנגיש את הטכנולוגיה בתוך עולמות האקדמיה.

לכן פחדתי שלמנחים שלי לא תהיה יכולת לכוון אותי ברמה הטכנית. התבדיתי: ברור שיש חוקים ומתודות שלמות על איך עובדים בעיצוב ממשקים, אבל כשאני הוא זה שמכתיב את הפלואו הכללי, טרי ואבירם הצליחו לגרום לי להבין מה עובד יותר ומה פחות מבחינה ויזואלית, על סמך הניסיון המקצועי שלהם. 

כשאבירם אמר לי שאני צריך ״לעצב מתוך נקודת מבט גברית״ ולגרום לזה להיראות אסתטי אבל חף ממניירות עיצוביות, הבנתי שאני צריך להתמודד פה עם איזשהו קושי שלי כמעצב; לסמוך על גריד, טיפוגרפיה ודימוי שיחזיקו את הפרויקט בפני עצמו ולא להעמיס בצבעים, בצורות ובפונטים. במפגש שהיה לאחר מכן טרי כבר טענה שהצטמצמתי מדי.

למצוא את האיזון זה גם תהליך קשה: חששתי שהעבודה שלי כמעצב גרפי לא תבוא לידי ביטוי בתוך הפרויקט הזה, בידיעה שהכל נורא מעודן ומצומצם, בשונה מפרויקטים אחרים שעשיתי במהלך התואר. קצת המעטתי בערך העיצובי של הדבר הזה, אבל בסופו של דבר שחררתי את ההבניה הזו שפרויקט גמר הוא בהכרח פרויקט שמפגין יכולות טכניות ביצירת דימוי זכיר או באימג׳ מייקינג.

בדיעבד, עכשיו, אחרי שעברתי את התהליך הזה, אני מבין שגם להעמדה של טקסט בתוך גריד, לבחירת דימויים, לקביעת פלטה צבעונית ולבחירות טיפוגרפיות יש משמעויות, שמביאות לידי ביטוי את היכולות של המעצב. 

לסמוך על הכוח של קומפוזיציה טובה

כשאני עובר על טיוטות הטקסטים שכתבתי כאן במשך ארבעה חודשים, אני מבין איזה תהליך עברתי עם עצמי מעבר לעיצוב ומעבר לחיים האישיים. למדתי הרבה על לשחרר איפה שצריך, למדתי לסמוך על הכוח של קומפוזיציה טובה ולמדתי להעריך את הנושא הזה שבחרתי, שבהתחלה אולי היה נראה לי סתמי או לא מספיק ״סקסי״, וככל שהזמן חלף גרם לי להתאהב בו ולתהות איך לא חשבתי עליו מלכתחילה.

אני לא יודע להגיד איך הפרויקט הזה היה נראה לולא הקורונה; אני כן יודע שבתוך ארבעה חודשים התמודדתי עם הרבה רגשות, עליות וירידות במצב הרוח והכל היה קשור לגברים שנכחו במסלול החיים שלי, כאלו שלא הצלחתי לנהל איתם שיחה נורמלית כמו שיחה של אבא וילד, ופתאום ישבתי עם אבא שלי בסלון והוא סיפר לי על חוויות מגילאי העשרים שלו ולמה לא שמעתי את זה עד היום? 

אז אמנם בסופו של דבר הפרויקט הזה לא עבר פיתוח של מתכנת. ותערוכת הבוגרים שסימן שאלה ריחף מעל ראשה, יצאה לפועל במתכונת מצומצמת. אבל הצלחתי להפיק פרויקט שאני סופר שלם איתו. והביקורות היו בהתאם להפתעתי ולשמחתי, גם בהגשה וגם בפידבקים שבאו לאחר מכן.

הצלחתי למצוא את הנישה שלי ולצקת פרשנות עיצובית משלי לכל הדבר הזה שנקרא ״גבריות חדשה״. הפרויקט הזה גרם לי להבין, כמה חשוב לדבר ולשתף ולא לשמור בבטן. למשך חמישה חודשים עטיתי על עצמי את שמשון, וזהו, מעכשיו הוא שלכם ושלכן. 

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

*כוכבית מייצגת שדה חובה

*כתובת המייל שלך כאן...

הרשמה

הפוסט אור בורנשטיין // שמשון הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

חבר השופטים של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, בראשות הברונית אריאן דה רוטשילד, בחר את היוצרים הזוכים בפרס שמתמקד השנה בתחום התקשורת החזותית. שני היוצרים הבכירים יזכו במענק כספי של 90,000 שקל כל אחד, ושני היוצרים בתחילת דרכם יזכו במענק כספי של 45,000 שקל כל אחד, בסך כולל של 270,000 ₪.

ארבעת הזוכים נבחרו מתוך למעלה מ־160 תיקי עבודות שהגישו מועמדות לפרס. תהליך השיפוט בחן בקפידה, בשלושה סבבי שיפוט של חבר שופטים מקצועי בתחום התקשורת החזותית בארץ ובעולם מתחומי התמחות שונים, המייצגים יחד קול מגוון, ישראלי ובינלאומי, מקצועי ואקדמי כאחד.

חברי ועדת השיפוט מנו השנה את הברונית אריאן דה רוטשילד; מר אנדראה אמיקטי (איטליה); פרופ׳ טרי שרויאר – מעצבת ומרצה בכירה בויצו חיפה; ארז גביש – מעצב רב תחומי וראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל; איציק רנרט – מאייר ומרצה בכיר בשנקר; צחי דינר – מעצב וראש המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון; מאירה יגיד חימוביץ׳ – אוצרת ראשית לאדריכלות ולעיצוב במוזאון תל אביב לאמנות. 

ינק יונטף

ינק יונטף

גיא שגיא

גיא שגיא

בנימוקים להענקת פרס מעצב בכיר לינק יונטף, כתבו חברי ועדת השיפוט שיונטף ״מציג גוף עבודות אדיר בתחום עיצוב, שימור, שחזור וחקר האות העברית. הוא טיפוגרף מבריק הפועל כיוצר, כחוקר וכמשקם. בכך משמר, מחייה ומעצב את התרבות החזותית המקומית.  

״נוכחותו בזירת העיצוב המקומית בולטת ומהווה סמן איכות מובהק בתחום העיצוב הטיפוגרפי בשפה העברית. מפעל חייו הייחודי והמוקפד ישאר נוכח בתרבות החזותית המקומית גם בעשורים הבאים ובעתיד הרחוק, ויירשם כפרק חשוב בתולדות הטיפוגרפיה העברית״.

בנימוקים להענקת פרס מעצב בכיר לגיא שגיא, כתבו חברי ועדת השיפוט ש״תיק העבודות שמציג גא שגיא מרתק ומרהיב בהיקפו ובאיכותו, ומותיר רושם עז על המתבוננים בו. במגוון עבודותיו מפגין גיא כשרון יוצא דופן בכל אחת מהזירות והמדיומים שבהם הוא פועל – עיצוב ליישומים שונים, איור, טיפוגרפיה, מיתוג מסחרי, עיצוב לתרבות ומדיה אינטראקטיבית. 

״גיא הוא מעצב מקורי, חקרני ושופע, המייצר חיבורים רגישים, אינטליגנטיים ובלתי צפויים בין דימוי לטקסט, ובין יצירה גרפית לפורמט ולמרחב שבו היא מתקיימת. בניסיון לחפש הגדרה שתוכל לתאר את עשייתו ניתן לומר שגיא הוא מעצב, יוצר, אמן ובעל מלאכה החוגג את התקשורת החזותית ברמה הגבוהה ביותר, ומייצר הקשרים מרגשים בין העיצוב הגרפי המסורתי לבין זה העכשווי והעתידי״.

איל זקין

איל זקין

דר לאור

דר לאור

בנימוקים להענקת פרס מעצב בראשית דרכו לאיל זקין, כתבו חברי ועדת השיפוט שזקין ״מציג היקף עבודה עשיר ומגוון בשפה אישית מובהקת, מקורית, מאופקת ואיכותית. בעבודתו כמעצב עצמאי צעיר ניכרת תעוזה נסיונית ורצינות מקצועית, העמקה לצד רבגוניות מרשימה. עבודתו מפיקה תוצרים עשירים, החוגגים את העיצוב הגרפי לערוציו השונים ברמה הגבוהה ביותר. 

״איל מייצר דימויים אינטליגנטים ומרתקים, ומחבר בתבונה בין דימוי, טקסט ופורמט. עבודותיו מציגות שליטה יוצאת דופן בטיפול במוצרים טיפוגרפיים מורכבים, אותם רוקם ברגישות ובאנינות לכדי יצירה חזותית שלמה״. 

בנימוקים להענקת פרס מעצבת בראשית דרכה לדר לאור, כתבו חברי ועדת השיפוט שלאור ״מציגה זהות מקצועית מובחנת המתגבשת לכדי נקודת מבט מקורית, עכשווית ומקומית. עבודתה מתאפיינת בעושר דימויים מצולמים, מסוגננים וטיפוגרפים איכותיים ביותר. דר מצליחה לבדל בתבונה רבה בין הנחיצות בשימוש בצבע הנוכח בעבודותיה בעוצמה רבה לבין פתרונות מונוכרומטיים אותם היא מייצרת בכישרון רב. 

״בעבודותיה היא מפענחת ברגישות רבה את הסביבה שבה היא פועלת, ומציעה פתרונות מסקרנים המעניקים לצופה חוויה חזותית ותקשורתית רבת רבדים. המפגש עם עבודותיה במרחבים שבהם היא פועלת, בין אם בערוצים מסחריים או תרבותיים, הוא חוויה עוצמתית המותירה חותם אצל המתבונן״.

לעודד מגוון קולות ויצירה חדשה

קרן אדמונד דה רוטשילד (ישראל) פועלת ליצירת חברה ישראלית צודקת, מלוכדת ומשתפת, ומניעה תהליכים עמוקים של שינוי חברתי במטרה לקדם את המצוינות, הגיוון והמנהיגות באמצעות ההשכלה הגבוהה. הקרן יוזמת עשרות פרויקטים ברחבי הארץ שמטרתם לצמצם את הפערים בחברה ולטפח מנהיגות צעירה, ופועלת בתחומי מיצוי ההשכלה הגבוהה לכדי תעסוקה, מנהיגות, מצוינות אקדמית, אמנות ויזמות־אימפקט. 

פרס אדמונד דה רוטשילד נועד לקדם ולעודד מצוינות דרך הכרה ציבורית ביוצרים בכירים בעלי נפח עבודה איכותי ומשמעותי, זיהוי ותמיכה במעצבים בתחילת דרכם בתחום, הגברת ההתעניינות המקומית בעיצוב עכשווי וכן העצמת החשיפה לעיצוב הישראלי. ייסוד פרס יוקרתי בעל נוכחות והכרה בין־לאומית, המוקדש לעיצוב ישראלי עכשווי, יאפשר ליוצרים להישמע ולהיראות גם מחוץ לקהילה המקצועית והמקומית, במטרה לעודד מגוון קולות ויצירה חדשה. הפרס יוענק מידי שנה בתחום אחד מתוך שלושה (ברוטציה של שלוש שנים).

טל שגיא פארן, מנהלת קרן אדמונד דה רוטשילד בישראל, ציינה כי ״על מנת להדגיש את מקום העיצוב הישראלי, ביקשה הברונית אריאן דה רוטשילד לייסד פרס משמעותי בקנה מידה בינלאומי. כל העבודות שהוגשו לתחרות היו מרשימות ביותר ואין לי ספק כי פרס אדמונד דה רוטשילד יהווה פלטפורמה לחשיפה בינלאומית לעיצוב הישראלי, הן למעצבים הבכירים והן למעצבים בתחילת דרכם״.

בכל שנה יתמקד הפרס בתחום אחר מעולם העיצוב, כשבשנה הבאה נעניק את הפרס בתחום העיצוב התעשייתי ואמנות, ובעוד שנתיים, בתחום עיצוב טקסטיל, אופנה ותכשיטים. תקופת הגשת המועמדויות לשנה השניה עתידה להפתח באביב 2021.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הפוסט הזוכים בפרס אדמונד דה רוטשילד 2020 בתקשורת חזותית הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

כשפרופ׳ טרי שרויאר קיבלה את הפניה, להיות חלק מוועדת השופטים של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בתחום התקשורת החזותית, ״לא ממש הבנתי את חשיבות המעמד ואת גודל המשימה״, היא מספרת ברב־שיח מיוחד שהתקיים בעקבות הענקת הפרסים. ״הבנתי שאנחנו הולכים לבחון כך וכך תיקים, אבל מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה, לא ידעתי למה לצפות.

״רק אחרי שהבנו שמדובר ב־160 תיקי עבודות, וקיבלנו אותם, קלטתי את הנפח המרשים של העבודה. ואז, כדי שנוכל להתרשם בצורה הוגנת ומעמיקה מכולם, ביקשנו הארכת זמן. לא היה שום סיכוי שהיינו מסוגלים לעשות עבודה רצינית בפחות מזה: כמות מטורפת של עבודות ברמה מאוד גבוהה.

כל אחד עבד לבד, אבל באופן מפתיע גילינו שהבחירות שלנו היו כמעט קונצנזוס. הרגשתי שזו פריווילגיה להיחשף לחומרים איכותיים כל כך. הכרתי את רוב המעצבים בנפרד, בטח את הבוגרים יותר, אבל פתאום לראות את זה כמסה, בנפח כזה, זה היה מאוד משמח״.

בתחילת החודש פרסמה ועדת השופטים את שמות הזוכים: ינק יונטף וגיא שגיא בפרס למעצב בכיר, ואיל זקין ודר לאור בקטגוריית מעצב/ת בראשית דרכו/ה. יונטף ושגיא זכו במענק כספי של 90,000 שקל כל אחד, ואילו זקין ולאור זכו במענק כספי של 45,000 שקל כל אחד.

חברי ועדת השיפוט מנו השנה את הברונית אריאן דה רוטשילד; מר אנדראה אמיקטי (איטליה); מאירה יגיד חימוביץ׳ – אוצרת ראשית לאדריכלות ולעיצוב במוזאון תל אביב לאמנות; וארבעה ראשי מחלקות לתקשורת חזותית בעבר ובהווה:  פרופ׳ טרי שרויאר – מעצבת ומרצה בכירה בויצו חיפה; ארז גביש – מעצב רב תחומי וראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל; איציק רנרט – מאייר ומרצה בכיר בשנקר; צחי דינר – מעצב וראש המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון.

דר לאור, קמפיין מוסררה, 2018

דר לאור, Offf TLV, בשיתוף סטודיו רה־לבנט

גביש: ״היה מעניין לראות תמונת רוחב, מן רטרוספקטיבה של עיצוב ישראלי, חלקו נכסי צאן ברזל של העיצוב המקומי. ראיתי הרבה דברים שלא ידעתי מי עשה, חיברתי עבודות לאנשים מאחורי הקלעים. עיצוב הוא תחום שהמעצב לא חותם בדרך כלל לצד הלוגו שהוא עיצב, זה היה מאוד משמח לחבר אנשים לעבודות״.

דינר: ״בתור מי שהוא אובססיבי בלחבר בין נקודות, זו הייתה הזדמנות מדהימה, כמעט בלי לדעת מי היה מרצה של מי לראות המשכיות, זרימה בין דורות של מעצבים. זה היה מרתק לראות את הקו בין הבכירים לצעירים, את השינוי, את התנועה, מן פרספקטיבה של 160 תיקי עבודות עם מבט קדימה״.

להתעסק ב״לכלוך״ של החיים

ואמנם, מבט על עבודתם של ארבעת הזוכים, כמו גם על 20 המועמדים שהגיעו לרשימת המועמדים הסופית, מגלה תמונת מצב מרשימה של מצויינות בעיצוב. הדבר הבולט בעבודות הוא הדומיננטיות של עיצוב לתרבות וההיעדר של עיצוב מסחרי יותר, מהסוג שאפשר למצוא בסופרמרקטים או בתעשיית ההיי־טק המקומית המשגשגת – דבר שלא מאפיין רק את הפרס המקומי אלא נכון גם לפרסי עיצוב רבים בארץ ובעולם.

רנרט: ״דיברנו על זה בישיבה האחרונה שלנו, בעיקר ביחס למעצבים הבכירים, שבתיק העבודות שלהם היה ברור שהדברים הטובים יותר קשורים לתרבות, ואצל הצעירים המנעד מגוון יותר״, מסכים רנרט. ״ועדיין: כשהלקוח הוא מוסד תרבות יש יותר פתיחות וגם יותר אפשרויות לביטוי תפיסת העולם של המעצב.

״יצא שהדברים שקשורים לעולם התרבות צפו יותר. התחושה שלי הייתה שלמרות שכיום רוב עולם התקשורת החזותית הוא באתרים, פתיחים וכו׳ – לא בפרינט או בגרפיקה סטטית – גם אצל הצעירים להפתעתי הדברים היותר טובים היו במדיה המסורתית. הייתי בטוח שזה יהיה ההפך״.

גיא שגיא

גיא שגיא

דינר: ״אני לא חושב שזו חלוקה לפיזי או דיגיטלי. מה שחשוב היום הוא לדעת להיות מערכתי, לביים אירוע שיש לו הרבה נקודות מפגש; להיות מעצב שיודע לייצר דימויים מעניינים, מתמשכים, עם אבולוציה, שיודע לרגש. 

״בנוסף, צריך לזכור שבעולם של עיצוב מוצר צצות שאלות רחבות של מי עשה מה, וגם יש יותר סטנדרטיזציה: אין את הנשמה או את הקראפטיות של העיצוב. לעומת זאת, בתיקי העבודות שקיבלנו היה ברור שלמעצבים הייתה שליטה מאוד מרשימה בתוצר הסופי; קרה שם משהו שהוביל קדימה לפתרונות יותר מעניינים״. 

ארז גביש: זה אתגר שאנחנו עוסקים בו הרבה באקדמיה. איך מכשירים מעצבים צעירים לעשות עיצוב טוב למטרות מסחריות? לעיצוב מסחרי־כלכלי יש הרבה יותר נוכחות במרחב, יש לו השפעה יותר גדולה, אבל עוד לא הצלחנו ליצור את השינוי המבוקש

גביש: ״אני חושב שזה גם קרה בעיקר בגלל שהפרס ניתן על גוף עבודות מתמשך. יותר קשה לתת פרס על עבודה של גוף דיגיטלי גדול, גם אם יש לו משמעות רחבה. 

״ואנחנו יודעים שבעולם התרבות יש יותר פתיחות מצד הלקוחות להגשים את העמדות המקצועיות שלנו ולהציג יכולת בצורה מיטבית. לצערי בעיצוב המסחרי המקומי יש פחות אפשרויות לעשות עיצוב איכותי, אנחנו עדיין לא מצליחים לעבוד עם הקהל ולהביא עיצובים יותר מסחריים״.

אבל כראשי מחלקות בעבר ובהווה יש לכם אחריות על איך נראה המרחב הציבורי, על איך נראות האריזות בסופר, לעומת מה שקורה במקומות אחרים בעולם.

גביש: ״זה אתגר שאנחנו עוסקים בו הרבה באקדמיה: איך אנחנו מצליחים להכשיר מעצבים צעירים לעשות עיצוב טוב למטרות מסחריות. כיף בתרבות, אבל בסופו של דבר זה תחום שהעיצוב צריך לתת בו במה למישהו אחר, שהוא האמן. לעיצוב מסחרי־כלכלי יש הרבה יותר נוכחות במרחב, יש לו השפעה יותר גדולה, אבל עוד לא הצלחנו ליצור את השינוי המבוקש, עוד לא ראינו את מה שהיינו רוצים לראות בתיקי העבודות״.

דינר: ״יש גם לא מעט סטודיואים שעושים דברים טובים, אבל הם לא הגישו תיקי עבודות, וחבל. דבר שני צריך לזכור איך זה עובד, מי מקבל בתחום המסחרי את החלטות ומי מחליט שם מה יפה או לא, מוצלח או לא. אתה יכול לעשות דברים מאוד מוצלחים אבל בסוף, בפרקטיקה, מי גובר על מי, דעתו של מי נשמעת ומכריעה, בטח בארגונים הגדולים, זה לא המעצב. אבל אני אופטימי, רואים את הניצנים של השינוי״.

איציק רנרט: המנדט שלנו היה לבחור עיצוב מצטיין, לא לבוא עם אג׳נדה ולדחוף תחום כזה או אחר, כי הגיע הזמן שזה יקרה. אמנם גם לוגו של חברה מסחרית יכול להשפיע על תרבות בישראל, אבל לעשות הנחות או להתאמץ לקדם תחומים נוספים זה חשוב, אבל זו לא הייתה מטרה

רנרט: ״ברור שהעיצוב המסחרי בארץ יכול להתפתח עוד. אבל המנדט שלנו היה לבחור עיצוב מצטיין, לא לבוא עם אג׳נדה ולדחוף תחום כזה או אחר, כי הגיע הזמן שזה יקרה. אמנם גם לוגו של חברה מסחרית יכול להשפיע על תרבות בישראל, אבל לעשות הנחות או להתאמץ לקדם תחומים נוספים זה חשוב, אבל זו לא הייתה מטרה.

״אנחנו מייצגים מוסדות אקדמיים, מחקריים, מעניין אותנו להתחכך באזורים של תרבות ואין טעם להכחיש את זה. כל ארבעת המוסדות מנסים לשפר את הרמה של העיצוב המסחרי בארץ בהצלחה יחסית, לא מלאה״.

שרויאר: ״המעצבים האלה יכולים לשבת בינם לבין עצמם בסטודיו שלהם ולעשות עבודות נפלאות, אבל מצבם שונה מהמעצב שיושב באנגליה ומעצב למרקס אנד ספנסר. באנגליה המעצב הוא האוטוריטה: אם זה מה שהוא מציע זו כנראה ההצעה הטובה ביותר. זה דומה קצת לחופש שדיברנו עליו בעולם התרבות, ובארץ זה לא עובד ככה. זה מתחיל במעמד של המעצב בעולם המסחרי שלא התבסס ולא קיבל את ההכרה כמו בעולם התרבות״.

איל זקין, המיתוג החדש של בית אריאלה

איל זקין, מגזין קומפוסט, מוזיאון תל אביב

רנרט: ״מעצב שמתעסק עם גופי תרבות יכול להפוך לאושיה ולאוטוריטה, לעומת מעצב שמתעסק ב׳לכלוך׳ של החיים, שצריף להתפרנס ולמכור דברים, שלא יהפוך למוסד. שמות שכולנו מכירים, נדיר שאנחנו נושאים אליהם עינים מכיוון שהעבודה שלהם די מוכתבת על ידי לקוח, שפחות מבין או פתוח מעולם התרבות״. 

גביש: ״וצריך לזכור שבעיצוב באזורים הכלכליים, בעיקר של מוצרים או גופים גדולים, יש המון אחריות. אני מבין למה הלקוחות מפחדים לקחת את האחריות: טעות אחת יכולה להסתכן בכישלון של המוצר או בפשיטת רגל. בעולם התרבות, עשינו הזמנה אוונגרדית וגם אם היא פחות מוצלחת, אנשים עדין ירצו לראות את האמן. זה מאפשר לגופים האלו להיות מעבדה לעיצוב איכותי.

״זה שדה שיש לנו כלפיו אחריות: איך אנחנו יודעים להוביל מהלכים עיצוביים עם אחריות לתוצאות. איך נוכיח שגם בסופר אנחנו מצליחים למכור בעזרת העיצוב שלנו״.

האם יש כזה דבר עיצוב ישראלי?

בנימוקים להענקת הפרס ליונטף, כתבו חברי ועדת השיפוט שהוא ״מציג גוף עבודות אדיר בתחום עיצוב, שימור, שחזור וחקר האות העברית; טיפוגרף מבריק הפועל כיוצר, כחוקר וכמשקם. בכך משמר, מחייה ומעצב את התרבות החזותית המקומית.  

״נוכחותו בזירת העיצוב המקומית בולטת ומהווה סמן איכות מובהק בתחום העיצוב הטיפוגרפי בשפה העברית. מפעל חייו הייחודי והמוקפד ישאר נוכח בתרבות החזותית המקומית גם בעשורים הבאים ובעתיד הרחוק, ויירשם כפרק חשוב בתולדות הטיפוגרפיה העברית״.

בהמשך לדיון על תרבות ומסחר, הבחירה ביונטף יוצאת דופן גם לאור העובדה שהעיסוק בטיפוגרפיה עברית הוא אחד הסימנים המובהקים לעיצוב מקומי. האם יש כזה דבר עיצוב מקומי? ומה אפשר ללמוד על העיצוב הישראלי מ־160 תיקי העבודות שהוגשו לחברי הוועדה?

ינק יונטף, העדכון של פונט הדסה

ינק יונטף ודניאל גרומר, פונט לבנק הפועלים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

רנרט: במאקרו אין כזה דבר עיצוב ישראלי, חוץ מהעולם של טיפוגרפיה, שבאופן טבעי מתעסק בחומרים עם מורשת של 2000 שנה, ואז אין לו ברירה להיות ישראלי, עברי ולפעמים יהודי. במיקרו יש גלים כמו הגל המזרחי בעשור האחרון, שנשען על התעוררות בחברה הישראלית של מוטיבים שנחשבו בעבר נמוכים ופתאום קיבלו הכרה ולגיטימיות. אבל זה ליודעי חן, למעגל הפנימי, אני לא חושב שזה יכול להגיד משהו על עיצוב ישראלי״. 

דינר: ״כשאני מבקש מסטודנטים בשנה ג׳ לעשות אפליקציה, הם אוטומטית, בדיפולט, נוטשים את העברית ועוברים לאנגלית. זה עולם שכדי להצליח בו ולהגיע לכמה שיותר אנשים אתה מנסה להיות גנרי, גלובלי, וזה לגמרי מובן״. 

צחי דינר: דינר: כשאני מבקש מסטודנטים בשנה ג׳ לעשות אפליקציה, הם אוטומטית, בדיפולט, נוטשים את העברית ועוברים לאנגלית. זה עולם שכדי להצליח בו ולהגיע לכמה שיותר אנשים אתה מנסה להיות גנרי, גלובלי, וזה לגמרי מובן

שרויאר: ״אני לא יודעת אם אפשר ללמוד משהו מתיקי העבודות על עיצוב ישראלי, זה קצת מלאכותי ומאולץ. אם בעבר הרחוק היה אפשר אולי לזהות עיצוב ישראלי כדלות חומר או משהו גולמי וראשוני, אנחנו כבר לא שם. הגלובליזציה היא קודם כל בעיצוב: אנחנו כל הזמן חשופים, עירנים וסקרנים; אנחנו מתנהלים בעולם, לא בארץ, ואני שואלת את עצמי אם זה טוב?

״כרגע אני לא מזהה עיצוב ישראלי, ואני חושבת שזה טוב שאני לא מזהה, כי בסופו של דבר זה היה מגביל ומצר את הצעדים שלנו, גם אם חבל שאין עוד מעצבים שיותר מתבוססים במרחב הציבורי ומגיבים שפתית וצורנית למה שקורה פה״.

גביש: עיצוב שמזוהה עם תרבות, נובע או מפולקולור או מאידיאולוגיה. בעולם שבו אידיאולוגיות מעורבבות, ושהפולקלור מגיע מכל כך הרבה מקומות כחברת מהגרים, ניסיון לייצר האחדה או תרבות מקומית הוא עניין מורכב. הערבוב הזה, שהולך וגובר בעקבות החשיפה לעולם, מייצר במה לכשרונות.

״אם נסתכל על דן ריזינגר וההשפעה שלו על עיצוב ישראלי, זה לא קרה בגלל שהוא היה מעצב שהשפה שלו הייתה ישראלית, אלא בגלל שהוא היה פרסונה שיצרה תרבות של עיצוב שהשפיעה הלאה. אולי הפרס הזה יוכל להאיר זרקור על הפרסונות האלו, ואני מקווה שבעוד 20 שנה נראה את גוף היצירה של האנשים האלה, ושל אחרים, יוצרים את העיצוב הישראלי״. 

מה היכולת של פרס כזה לשנות את המצב ולהשפיע על התחום?

רנרט: ״בעבר היו התארגנויות כמו קהילת המעצבים, אבל הן כמעט אף פעם לא שיקפו בצורה טובה את העיצוב בישראל, מכל מיני סיבות. פה ראינו רוחב יריעה: נורא נהניתי להסתכל על עבודות, הרגשתי שאני קורא ספר על התקשורת החזותית בישראל. אם זה היה תלוי בי הייתי לוקח את כל תיקי העבודות ועושה מהם ספר. זו אמנם לא הייתה המטרה, המעצבים שלחו תיקי עבודות כי הם רצו לקבל פרס, אבל החתך מצליח לייצר תמונת מצב אמינה ומעניינת, שמספקת מידע על מה שקורה פה״.

שרויאר: ״האגודות והקהילות האלה, שניסו לדבר בשמם של המעצבים או לתת במה לסוג מסוים של עיצוב, לא היה שם שום קשר לאיכות. ופה, עם הפרס הזה, פתאום נהיה סלון איכותי של עיצוב. הלוואי שזה ימשיך, זה רק עושה טוב לעיצוב הישראלי״.

טרי שרויאר: האגודות והקהילות שניסו לדבר בשמם של המעצבים או לתת במה לסוג מסוים של עיצוב, לא היה שם שום קשר לאיכות. ופה, עם הפרס הזה, פתאום נהיה סלון איכותי של עיצוב. הלוואי שזה ימשיך. זה רק עושה טוב

הפוסט פרס אדמונד דה רוטשילד // ועדת השיפוט הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.